מאת פול גרהם, נובמבר

2005
תרגם לעברית עמיחי היינס

במהלך השנים בקרובות, קרנות הון סיכון ימצאו את עצמן נלחצות מארבעה כיוונים שונים. כבר עכשיו הן תקועות בשוק של מוכרים בלבד בגלל הסכומים העצומים שהן גייסו בסוף הבועה ושעדיין לא השקיעו. זה כשלעצמו זה לא סוף העולם, בעצם זאת רק צורה מוקצנת של המצב הנורמלי בעסקי הקרנות: יותר מידי כסף רודף אחרי מעט מידי עסקאות.

לרוע המזל, העסקאות הספורות הללו דורשות פחות ופחות כסף כי זה הופך להיות יותר ויותר זול להקים סטארטאפ. ארבעת הסיבות: קוד פתוח, שהופך תכנה למוצר בחינם; חוק מור, שמקרב חומרה לחינם בטור גיאומטרי; הרשת, שמאפשרת לבצע קידום מכירות ויחסי ציבור בחינם אם אתה טוב; ושפות טובות יותר, מה שמוזיל בהרבה את עלויות הפיתוח.

כשהתחלנו את הסטארטאפ שלנו ב 1995, שלושת הראשונים היו ההוצאות הגדולות ביותר שלנו. נאלצנו לשלם $5,000 עבור שרת מסחרי של נטסקייפ, מערכת התכנה היחידה בזמנה שתמכה בחיבור http מאובטח. שילמנו $3,000 עבור שרת עם מעבד במהירות 90Mhz ו- 32Mb זיכרון. ושילמנו $30,000 לחברת יחסי ציבור שתקדם את השקת המוצר שלנו.

כיום אפשר לקבל את שלושם בחינם. אתה יכול להשיג את התכנה בחינם; אנשים זורקים לפח מחשבים חזקים יותר מהשרת הראשון שלנו; ואם אתה יוצר משהו טוב, אתה יכול לייצר פי עשר יותר תנועה על ידי פרסום מפה לאוזן ברשת מאשר מה שחברת יחסי הציבור הראשונה שלנו עשתה באמצעות המדיה המודפסת.

וכמובן ששינוי חשוב נוסף לסטארטאפ הממוצע הוא ששפות התכנות השתפרו - או בעצם, השפה החציונית השתפרה. ברוב הסטארטאפים מלפני 10 שנים שעסקו בפיתוח תכנה הכוונה היתה עשרה מתכנתים שכותבים תכנה ב C++. כיום אותה עבודה יכולה לתבצע על ידי מתכנת אחד ב- Python או ב- Ruby.

בעידן הבועה הרבה אנשים חזו שסטארטאפים יבצעו מיקור חוץ (Outsourcing) של הפיתוח שלהן להודו. אני חושב שדגם טוב יותר לעתיד הוא דייויד הינימר הנסן, שביצע מיקור חוץ של פיתוח הקוד שלו לשפה טובה יותר במקום זאת. הרבה אפליקציות טובות כמו Base-Camp נכתבות כיום על ידי מתכנת אחד בלבד. ומתכנת אחד זול ביותר מפי 10 מעשרה מתכנתים, כי (א) הוא לא יבזבז זמן בישיבות ו- (ב) מכיוון שהוא כניראה היזם הוא יכול להרשות לעצמו לשלם לעצמו - כלום.

מכיוון שהקמת סטארטאפ נעשתה זולה כל כך, קרנות הון הסיכון רוצות לתת לסטארטאפים, לעתים קרובות, יותר כסף ממה שהם רוצים לקחת. קרנות הון סיכון מעדיפות להשקיע כמה מליוני דולרים בכל פעם. אך כפי שאמר לי משקיע הון סיכון אחרי שסטארטאפ שהוא שהקיע בו הסכים לקבל רק חצי מליון דולר, "אני לא יודע מה נעשה, אולי נצטרך להחזיר חלק מזה בחזרה." כשהוא התכוון להחזיר חלק מהכספים של הקרן למשקיעים המוסדיים שנתנו להם אותו, כי זה יהיה בלתי אפשרי להשקיע את כולו.

לתוך המצב הרע הזה נכנסת בעיה שלישית: סרבנס-אוקסלי (Sarbanes-Oxley). סרבנס-אוקסלי הוא חוק שעבר אחרי הבועה שמעלה בצורה דרסטית את העומס הרגולטורי על חברות ציבוריות. ובנוסף לעלות של העמידה בתנאיו שמוערכת בלפחות שני מיליון דולר בשנה, החוק גורם לחשיפה מפחידה לנושאי משרה בחברות. סמנכ"ל כספים מנוסה שאני מכיר אמר בפשטות: "אני לא הייתי רוצה להיות איש כספים של חברה ציבורית היום."

אתם יכולים לחשוב שבתחום של חקיקה אחראית של חוקי בקרה על חברות לא ניתן להגזים. אך ניתן להגזים בכל חוק והערה זאת שכנעה אותי שסרבנס-אוקסלי היא הגזמה שכזאת. סמנכ"ל הכספים הזה הוא גם הבחור החכם ביותר וגם איש המתמצא בענייני כספים שאני מכיר. אם סרבנס-אוקסלי מרתיע אנשיפ כמוהו מלהיות איש הכספים של חברות ציבוריות, זאת הוכחה מספיקה שמשהו משובש בחוק הזה.

סיבה עיקרית אחת שבגללה סטארטאפים לא הופכים לחברות ציבוריות היא סרבנס-אוקסלי. הלכה למעשה כיום להצליח פרושו להיקנות על ידי חברה גדולה. ומשמעות הדבר שכיום קרנות הון סיכון נמצאות בעסק של למצוא סטארטאפים מבטיחים של 2-3 אנשים ולנפח אותם לחברות שעולות $100 מיליון לקונים. הם לא התכוונו להיות בעסק הזה; זה פשוט הכיוון שהתחום שלהם התפתח אליו.

ומכאן נובעת הבעיה הרביעית: הקונים הבינו שהם יכולים לקנות בסיטונאות. למה להם לחכות שקרנות הון הסיכון יהפכו את הסטארטאפים שהם רוצים ליקרים יותר? רוב מה שקרנות הון הסיכון מוסיפות הם דברים שהחברה הקונה לא רוצה ממילא. לרוכשים כבר יש מותג מוכר ומחלקת כח אדם. מה שהם באמת רוצים זה את התכנה והמתכנתים, וזה מה שהסטארטאפ בשלביו המוקדמים: תכנה מרוכזת ומתכנתים.

גוגל היתה כנראה הראשונה שהבינה זאת. "הביאו לנו את הסטארטאפים שלכם בשלב מוקדם" אמר דובר של גוגל בבית הספר לסטארטאפים. הם די ישירים לגבי זה: הם מעוניינים לקנות סטארטאפים בדיוק בשלב בו הם היו מגיעים לסבב גיוס A. (סבב גיוס A הוא השלב בו מגייסים לראשונה מקרן הון סיכון; בדרך כלל זה קורה בשנה הראשונה.) זאת איסטרטגיה מבריקה, ואחת שחברות עתירות טכנולוגיה אחרות ללא ספק ינסו לחקות. אלא אם כן הן רוצות שגוגל תאכל חלקים נוספים מארוחת הצהרים שלהם.

כמובן שלגוגל יש יתרון בקניית סטארטאפים: הרבה מהאנשים שם עשירים או צפויים להתעשר כשהאופציות שלהם יבשילו. לעובדים רגילים קשה מאד להמליץ על השקעה; זה פשוט מציק יותר מידי לראות חבורה של בני עשרים מתעשרים בעוד אתה ממשיך לחיות ממשכורת. גם אם זה הדבר הנכון לעשות עבור החברה שלך.

הפתרון(/נות)

עד כמה שהדברים נראים גרוע עכשיו, ישנה דרך לקרנות להציל את עצמם. הם צריכים לעשות שני דברים, אחד שלא יפתיע אותם והשני שנראה בזוי.

בואו נתחיל בברור מאליו: ארגנו לובי להקלת סרבנס-אוקסלי. החוק הזה נוצר כדי למנוע הישנות של מקרה אנרון בעתיד, לא על מנת להרוס את שוק ההנפקות בבורסה. מכיוון שתחום ההנפקות בבורסה היה מעשית כבר מת כשהחוק עבר, מעטים ראו את ההשפעה הרעה שתהיה לו. אך עכשיו כשהטכנולוגיה התאוששה מהנפילה האחרונה, אפשר לראות בבירור את צוואר הבקבוק שיצר סרבנס-אוקסלי.

סטארטאפים הם צמחים עדינים - שתילים בעצם. שתילים אלו ראויים להגנה, כי הם גדלים להיות עצי הכלכלה. רוב הצמיחה הכלכלית היא צמיחתם שלהם. אני חושב שרוב הפוליטיקאים מבינים זאת. אך הם לא יודעים עד כמה סטארטאפים שבירים ועדינים, ובאיזו קלות הם יכולים להפוך להיות הקורבן התמים של חוקים שנועדו לפתור בעיות אחרות.

ובנוסף על כך, באופן מסוכן, כשמשמידים סטארטאפים, הם עושים מעט מאד רעש. אם תדרוך על בהונות תעשיית הפחם, אתה עוד תשמע על כך. אך אם בלי כוונה תמעך את תעשיית הסטארטאפים, כל מה שיקרה הוא שהמייסדים של הגוגל הבאה ישארו הלימודי הדוקטורט שלהם במקום לייסד חברה.

ההצעה השניה שלי תראה מזעזעת לקרנות הון הסיכון: תאפשרו למייסדים להרוויח קצת כסף בסבב הגיוס A. כיום, כשקרנות משקיעות בסטארטאפ, כל המניות שהן מקבלות הן הנפקה חדשה וכל הכסף הולך לחברה. הם יכלו לקנות חלק מהמניות מהמייסדים ישירות בנוסף.

לרוב משקיעי הון הסיכון יש חוק כמעט דתי נגד פעולה שכזאת. הם לא רוצים שהמייסדים יקבלו אגורה שחוקה לפני שהחברה תימכר או תונפק לציבור. המשקיעים אובססיביים לגבי שליטה, וחוששים שיהיה להם פחות מינוף על המייסדים אם למייסדים יהיה כסף.

זאת תכנית טפשית. בעצם, לאפשר למייסדים למכור קצת מניות בשלב מוקדם יהיה טוב יותר לחברה באופן כללי, כי זה יגרום ליחס של המייסדים לסיכון להתיישר לפי יחסם של משקיעי הון הסיכון. כפי שהדברים מתנהלים כיום, הגישות שלהם לגבי סיכון הפוכות בכיוונם באופן דרמטי: המייסדים שאין להם כלום יעדיפו 100% סיכוי להגיע ל $1,000,000 מאשר 20% סיכוי להגיע ל $10,000,000 בעוד שהקרנות יכולות להרשות לעצמן להיות "הגיוניות" ולהעדיף את האפשרות השניה.

יהיה מה שהם יגידו, הסיבה שמייסדים מוכרים את החברות שלהם מוקדם במקום לגייס סבב A היא שהם מקבלים את התשלום מראש. המליון הראשון פשוט שווה הרבה יותר מכל אלו שבאים אחר כך. אם יזמים יכלו למכור חלק קטן ממניותיהם בשלב מוקדם, הם היו שמחים לקחת כסף מקרנות הון סיכון ולהמר את השאר על תוצאה גדולה יותר.

אז למה לא לתת למייסדים את המליון הראשון, או לפחות חצי מליון? הקרנות יקבלו את אותו מספר המניות עבור הכסף. אז מה אם חלק מהכסף הלך למייסדים במקום לחברה?

כמה משקיעי הון סיכון יגידו שזה מעשה שלא יעשה - הם רוצים שכל הכסף יכנס לעבודה לצמיחת החברה. אך העובדה היא שהגודל העצום של ההשקעות של קרנות הון הסיכון מוכתב על ידי המבנה של קרנות הון הסיכון ולא על פי הצרכים של הסטארטאפים. לעתים קרובות הסכומים הגדולים הללו פועלים להריסת הסטארטאפ במקום לעזור לו לצמוח.

המלאכים שמימנו את הסטארטאפ שלנו איפשרו למייסדים למכור מקצת מהמניות ישירות להם, וזאת היתה עסקה טובה לכולם. המלאכים השיגו תשואה ענקית על ההשקעה הזאת כך שהם מרוצים. ולנו המייסדים זה הקהה את הפחד מפני ההכל-או-כלום של סטארטאפ, שבבסיסו הוא יותר מסיח את הדעת מאשר גורם מניע.

אם משקיעי הון הסיכון מפחדים מהאפשרות לתת למייסדים למכור בכסף חלק ממניותיהם, תנו לי לומר להם משהו מפחיד יותר: אתם מתחרים עכשיו ישירות בגוגל.

המאמר המקורי באנגלית

All rights reserved (c) Paul Graham